היחסים בין אחיות במשפחת האבות

משפחת האבות כמעט כמו אצלנו

הרב ירחמיאל ברילקה

 בחודש טבת אנו מסיימים את קריאת ספר בראשית ומתחילים את החומש השני, שמות.

זה הזמן להסתכל אחורה ולנסות לסכם  את  מה שלמדנו וקראנו במשך כל כך הרבה שבועות.

המוטיב הבולט החוזר על עצמו כמעט בכל פרק, הוא יחסי המשפחה  המורכבים במשפחת  האבות ובמיוחד ריב האחים החוזר ונשנה, ריב  שחייבים להתייחס אליו במסגרת הקשר  אבות-בנים. הנושא המתחיל בצורה מסתורית בריב שבין קין והבל ושתוצאותיו הן הרצח הנורא של קין, לא מסתיים גם אחרי ההתרחשות במשפחת יעקב, כאשר האחים מתאגדים וקושרים נגד יוסף. גם במקרה הזה הפרשה הייתה יכולה להיגמר ברצח.

בדרך אפשר לעמוד גם על היחסים  והקונפליקטים  בין יצחק וישמעאל, ובין יעקב ועשיו. בכל אחת מהפרשיות בולט התפקיד המרכזי של האם במתח הקיים במשפחה, גם  במקרה שמדובר באחים בני אב אחד ואמהות שונות.

אני מבקש הפעם להתיחס בהקשר זה לנושא שעד כה לא הירבו לתת עליו את הדעת: היחסים בין אחיות במשפחת האבות.

לצורך זה יש לדון ביחסים בין רחל ולאה,  בנות לבן הארמי,  ולהרהר על המורכבות של המצב בו שתי אחיות עומדות להיבחר להינשא למי שאוהב אחת ולוקח תחילה את השנייה.

האם אפשר לבנות מהעימות  בין לאה ורחל מודל המתאר גם  ריב דומה בין אחים גברים?

כן ולא.

ביחסים בין רחל  ולאה אין מקום לפירוש  של מלחמה אידיאולוגית על סדר יישובו של העולם, או על מקום המקדש, או מלחמה ייצרית על אשה (בראשית רבה כב, ז), או על סתם: "נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתגולל עליו להרגו" (רש"י בראשית ד', ח). כמו במקרה של מלחמת האחים הראשונה שהייתה   גם אין צורך לחפש אחרי קונפליקט בענייני ירושה או בכורה.

או שאנחנו קובעים שאין בכלל ריב בדרך בה חז"ל הגיעו  לסובלימציה של אחוות האחיות, באמירת רש"י שרחל אפילו "מסרה סימניה לאחותה ושהייתה מצירה שמא תעלה בגורלו של עשו" (רש"י ל, כב). כאילו שלא רק שלא קרה שום דבר שפגע בה,  אלא שאפילו רחל ראתה לנכון לשתף פעולה כמו שאפשר ללמוד במדרשים אחרים.

או שנקבע שאנושי היה שבין שתי האחיות יהיו יחסים מורכבים ומסובכים  עוד בהיותן בבית לבן אביהן, במקרה זה ואז לא נרחיק לכת אם נחשוב שהריב בין בני יעקב איננו רחוק מהיחסים  במשפחת האב ושבני יעקב  הרגישו את הקנאה עוד לפני מתנת אביהם יעקב ליוסף, מה  שהיה רק קטליזאטור של הקנאה. זה היה טבעי, צפוי ונראה לעין אפילו אם אין איזכור בטקסט.

ואם נקבל את האמור  בסדר עולם רבה ב' ש"נמצאו רחל ולאה … תאומות" בדומה לתאומים יעקב ועשו, הקונפליקט נעשה מורכב יותר.

רחל ולאה נראות כשני צידי המטבע של אישיות אחת במערכת היחסים האישיים בין האחיות עם תפקידים מאד אקטיביים. רחל ולאה דומות ליאנוס,  האל של המיתולוגיה הרומית,  בעל שני פנים. כל אחת מביטה לכיוון אחר אבל אינן יכולות להיפרד.

חונכנו  לראות את רחל כדמות האולטימטיבית של האם, למרות שללאה היו יותר בנים. חונכנו לראות את רחל צדיקה ואת לאה יצאנית: 'ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני' (ל, טז) עד כדי כך שנוטים להאשים את דינה בתה שהלכה  בדרכי אימה. בסופו של דבר לאה יצאה לבקש לעצמה את האהבה  של בעלה. ואולי אפילו פחות מזה, רק קצת תשומת לב. לצאת מהעצב ומהבדידות, מהעבודה הקשה לגדל את בניה ושיכירו במאמציה.

לא חונכנו להבין את האפשרות של מלחמה יצרית בין שתי נשים על האיש יעקב. מה שכן למדנו, הוא שהתורה מפארת  את   רחל   מול לאה, עוד לפני פגישתו של יעקב את לאה. ש"עיני לאה רכות" ו"ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה" וש"ויאהב יעקב את רחל" וש"ויאהב גם את רחל מלאה".  והתורה היא שקובעת  "ויראה ה' כי שנואה לאה". השנאה הייתה כה גדולה שצעקתה עלתה למרומים.

אם בין האחים יש מלחמה כדי לקבל את ההכרה של האב או של האם, או את הבכורה, הרי במקרה של רחל ולאה פרשת הדודאים  מדגימה את העימות  ואת המאבק  הכמוסים  והרדומים ביניהן.

מאבק זה שהתורה מביאה לנו מאוחר יותר בדברים, על אדם שיש לו שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה, כעין מסר רטרואקטיבי ליעקב  על טעותו בעניין הבכורה.

אבל אל לנו להסתפק  בקונטקסט הזה.

התהליך של היפרדות בין שתי האחיות, של אינדיבידואציה, הוא איטי, מעייף  ומתיש ולפעמים לא קורה. אין הבדל אם הוא מביא לתקן עוולה או לפצות על כאב.   כל מה שהשנייה עושה היא תוצאה של  המעשים  של הראשונה, כי היא המקור של אחותה, חושבת לאה, חושבת רחל. גם ובמיוחד ביחסים עם יעקב ועל המקום שיעקב מעניק לכל אחת ואחת. ההצלחה של רחל הוא הכישלון של לאה, וההצלחה של לאה מסמנת את הכישלון הכאוב ביותר של אחותה.

בהסקת המסקנות אין רק ויתורים ותחליפים,  אלא ביטול של המעמד והתפקיד, של הסגוליות של האחות, של ייחודיותה,  שלא מכירים ושלא רואים יותר. המנצחת מקבלת הכול. חוטפת הכול. קופצת  על כל מציאה. ובעיקר גונבת את אהבה של הבעל ונהפכת למרכז כל המשפחה.  

לו היו יכולים לצלם את שתי האחיות בתקופות שונות בחייהן, היינו יכולים לראות את השינויים בעמדות ובתנוחה. הגדולה והקטנה היו נראות בגודל הנכון של התפקיד ולא בגודל הפיזי הטבעי. הבכורה הייתה מוכנה לוותר על בכורתה ולקבל כתמורה את  נזיד העדשים של האהבה. 

לשתיהן מבט לצלם בו הן מבקשות שיסיים מהר ככל האפשר את עבודתו. לא יכולות לעמוד יותר ביחד בעמדה של אחיות אהובות.

אבל הצלם המקראי מצלם ומצלם את כאֵבן ולא משחרר אותן מהסבל.

הן שני הצדדים של אותה מטבע. 

וקולו של יעקב אינו נשמע.

הוא לא מתקן. הוא לא מגן על החלשה. עיניו נשואות רק לאהובתו. אין לו רכות לאישה בעלת עיניים רכות. יש לו עיניים רק לרחל ולבנו שאינו יחיד אבל כן אהוב עד כדי כך שגורם לו לשכוח את השיעור הראשון בפדגוגיה של ההורות, ונתן לו את הכותונת שכמעט והרגתו.  

  אין כוח לאישה השנואה לבקש זכויות  והכרה, היא מרגישה עליונות על האישה שמקנאה. 

בין רחל ולאה היו איבה, אהבה, ידידות וקנאה – ובעל כורחן הן נכנסו להיסטוריה של עם ישראל כאמהות. הן היו אנושיות, כמוני כמוך. ובזה גדולתן. בלעדיהן  לא היינו לעם.  כי, למרות הכול, הן ידעו לבנות בית,  ולהתגבר על הקשיים, עם כל הכוח שרק הכאב מעניק.

 הרב ירחמיאל ברילקה